קהילת "אהבת ישראל" – חב"ד


המצורע על חוט השערה

facebookmailby feather

מספרים על זוג מבוגר שהעמיד יחידת דיור להשכרה. הילדים יצאו מהבית וכבר אין צורך בכל הבית כולו. תנאי אחד העמידו בני הזוג לשוכרים שבאו להתרשם מהנכס: רק בלי ילדים! היחידה מיועדת לזוג בלבד או לשותפים. אנחנו זוג מבוגר שעולה על יצועו בשעות מוקדמות ואין לנו שום כוונה להתהפך במיטה רק בגלל ילדים סוררים ומרעישים.

לאחר תקופה מסויימת הגיע זוג נחמד לראות את הדירה, התרשמו והירשימו, ולאחר משא ומתן נחתם החוזה. ״רק בלי ילדים, כן?״ הזכיר בעל הבית. ״כמובן, אנחנו זוג ללא ילדים״. ענה השוכר.

בלילה הראשון לכניסת הדיירים החדשים, והנה שוד ושבר: לא ילד אחד יש למשפחה, אלא חמישה ילדים. משפחה ברוכה בלי עין הרע. והרעש והמהומה עד לב השמים. גם ילדים וגם מרעישים.

עלה מיד בעל הבית ליחידה, ופתח בצעקות רמות: ״מדוע רימיתני? הלא באוזני אמרת שאין לכם ילדים?״ 

״אלו ילדים אלו?״, באה התשובה, ״אלו חיות!״.

אדם כי יהיה בעור בשרו

המילה ״נפש״ מופיעה בפרשות הקודמות בריבוי מקומות. כמעט כל קרבן עליו למדנו בפרשיות ויקרא-צו מכיל בתוכו את המילה נפש. ״ונפש כי תחטא״. ״ונפש כי תקריב קרבן מנחה״. ״או נפש כי תשבע״. ״ונפש כי תמעול מעל״. ועוד ועוד.

בפרשת השבוע – כשמדובר על טומאתו של המצורע שהופיעו על בשרו סימנים לאותה מחלה מיסתורית –  המילה ״נפש״ לא קיימת כלל. אפילו לא פעם אחת. זו לא נפש שסובלת מצרעת, אלא ״אדם כי יהיה בעור בשרו״. לא מדובר כאן על הנפש אלא על האדם עצמו, גופו ובשרו.

מה ההבדל בין המצורע לבין שאר החוטאים שמביאים קרבנות? מדוע החוטא מוגדר כ״נפש״ שצריכה שינוי וכפרה, ואילו המצורע, שעל פניו מצבו חמור הרבה יותר, מוגדר כ״אדם״?

התשובה אולי לכך נמצאת בדברי מדרש שמופיעים בפרשת השבוע על הפסוק ״אדם כי יהיה״: 

״מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים. מטה ידו (נהיה עני). בקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו אמר לה: בשביל שבני אדם רגילין לבא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם. אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים

אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו (המקור ממנו יונק השיער את החיות והלחות שבו), תהא יודעת שלקה. לפי שכל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו. יבש המעין, יבש השער

אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו. אתה שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה. לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ״.

זהו אולי הסיפור של המצורע. סימני הצרעת הם גופניים ופיזיים, ודווקא בהם ניכרת ההשגחה והקשר שלנו עם הקב״ה בצורה הכי מוחשית והכי פרטנית והכי ״אלוקים נמצא בפרטים הקטנים״. ולכן התורה מתייחסת אליו כאדם ולא כנפש. מדובר ב״אדם״, בבעל בעמיו, במי שהצליח ועומד בדרגא גבוהה גם מבחינה חברתית וגם מבחינה רוחנית. לא רק ״נפש״ שמסמלת את האנושיות של האדם ואת היכולת שלו ליפול ולהיכשל. 

נפש שחוטאת, אדם שטעה ונכשל, צריך לעשות חשבון נפש ולהקריב קרבן, להביא חלק מתוכו ונפשו ולעשות תיקון נפשי. כי ככה זה, אנחנו לא מושלמים. 

המצורע נקרא בשם אדם, התואר המכובד והמרשים ביותר של האנושות, כי אכן מדובר באדם מכובד ומרשים. עד כדי כך מכובד ומרשים שהוא יכול לשכוח שהקב״ה מלווה אותו בכל צעד ושעל. שמה שיש לו ומה שהגיע אליו, כלל אינו מובן מאיליו, ויש מישהו שמלווה את חייו ומניע ודוחף אותו והביא אותו לאן שהגיע. האדם, למרות ואולי בגלל כוחו ומעלותיו, יכול לחטוא בחטא היוהרה. להרגיש שהוא בכוחו ועוצמתו מצליח ומשגשג.

הפגיעה במקום הרגיש ביותר

לכן נגע הצרעת פוגע באדם במקום הכי פגיע והכי רגיש שלו: במראה שלו. בגוף שלו. בדימוי העצמי שלו. והמחלה המסתורית הזו (שלא קיימת היום) מבטאת את הרעיון שכל תא ותא באדם, כל שערה ושערה בגוף, יש לה את המעיין שלה. יש לה את הצינור הפרטי שלה שנותן ומעניק לה חיות ורעננות. זה המסר שהמצורע צריך להפנים, כדי לזכור, כדי להציף בעצמו את התודעה שלמרות שהוא ״אדם״ בעל מעלות ויתרונות נפלאים, למרות זאת הוא נשאר רק ״אדם״. בן-אדם שחייב את הקשר התמידי לבורא, ואת החיות והשפע התמידיים שיגיעו אליו בדיוק כמו לכל שערה ושערה בגופו. 

זו גם הסיבה שהמצורע יוצא אל מחוץ למחנה לחלוטין. הוא מבודד לגמרי מהחברה. הוא צריך לדעת ולהפנים שנקודת החוזק שלו, החברה, לא קיימת יותר. לא משם האדם לוקח את העוצמה שלו. אלא מתוכו, מפנימיותו, מהקשר שלו עם הקב״ה ומהערכים והמוסר שנובעות מהקשר הזה.

המסר אלינו מפרשת המצורע, למרות שכאמור, כיום, מסיבות שונות, הדבר איננו קיים כלל, הוא ברור וחד: כל שערה ושערה, כל רגע ורגע בחיינו, הוא בעל משמעות. החיים שלנו מלאים בהזדמנויות להתעלות ולהתרומם, להוציא החוצה את המיטב שבנו, את האמת שבתוכינו, את הקדושה שקיימת בנשמותינו. המצורע מלמד אותנו מצד אחד את הענווה והידיעה את מקומינו האמיתי, אך מצד שני את הגדלות ואת האפשרויות הבלתי מוגבלות של האדם. ההשגחה העליונה מלווה את האדם בכל צעד ובכל שלב בחיים, והיא מעניקה לאדם את הכוח להגיע עד לאין סוף ממש. לעשות את הבלתי אפשרי.

שבת שלום. 

facebookby feather

Posted in פרשת השבוע on אפריל 4, 2019.

הוספת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *